עבודת פסלים במאה ה-21

הכותרת מוזרה, לא?! מי עובד פסלים בימינו? אולי במדינות עולם שלישי אבל לא במערב הנאור ובטוח שלא בישראל. אבל לא. אני דווקא מתכוון למדינות המערב וישראל בכלל זה ועל פסל האוסקר בפרט.
לפנות בוקר התקיים טקס הענקת פרסי האוסקר לסרטי הקולנוע הטובים ביותר. וגם אנחנו, מדינת ישראל כביכול, היינו מיוצגים בטקס על ידי הסרט 'ואלס עם באשיר' של הבמאי ארי פולמן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד קולנוע וראיתי חלק מהסרטים שהתמודדו על פרסי האקדמיה. עם זאת, אני לא מבין את התשוקה העזה לקבל את הפסל הזה עד כדי כך שמוכנים לעשות סרטים שיימצאו חן במקום לעשות סרטים טובים.
אני שוב מדבר סחור סחור. אז אומר את זה ישירות - בושה שהסרט ואלס עם באשיר מייצג את מדינת ישראל. סרט שהולך נגד המדינה, נגד צבא ההגנה לישראל, שמציג חלק מהאמת... והכל כדי למצוא חן בעיני אנשי האקדמיה - לא ראוי בעיני לשום התייחסות ובוודאי שלא לפסטיבל תקשורתי.
זו גם לא הפעם הראשונה שזה קורה. בשנה שעברה יוסי סידר היה זה שחשק בפסל. הסרט 'בופור' תיאר את הנסיגה מלבנון מזוית תבוסתנית וביקורתית. והנגע הזה לא מצוי רק בקולנוע. למשל הבחירה לשלוח לתחרות האורוויזיון שתי זמרות, יהודיה וערביה, הוא חלק מאותו המשחק.
אבל הצדק מנצח באיזה אופן. לא פולמן ולא סידר זכו בפסל. אחד הטוקבטיסטים כתב שהאמריקנים צוחקים על אנשים כמו ארי פולמן שמוכנים ללכלך על מדינתם למען הפסל. אני מסכים איתו. האמריקנים הם אחד מן העמים הכי פטריוטים בעולם. לא תמצאו שום סרט שמכפיש את ארצות הברית באף אחת מן הקטגוריות ובצדק. לכן, גם אין סיכוי לפולמנים ולסידרים למיניהם לנגוע בפסל.
יהיו כאלה שיגידו שאני כותב את הדברים לעיל כי אני איש ימין ולא מוכן לשמוע את השמאל. אבל לא. אני כותב את הדברים לעיל כי אני גאה להיות ישראלי, גאה להיות ציוני וגאה לאהוב את המדינה שלי. אני בטוח לחלוטין שהסרטים הללו (ואלס עם באשיר ובופור) נכתבו מתוך רצון עז לקבל הכרה בינלאומית ולהתחנחן ולא מתוך הרצון לעשות סרט טוב ועל כך אני מבקר אותם.
לסיכום, חבל מאוד שישנם אנשים שרואים את הפסל למול עיניהם במקום את הערכים.

פורסם לראשונה בבלוג "החיים שלנו בישראל": http://www.davidlifeinisrael.blogspot.com/

בלוג על ארץ שנאהב

חברים שלום,

ארץ שנאהב, הוא בלוג שירה ואהבה לארץ ישראל. ארץ בה נולדנו, ובה נולד העם היהודי, התעצב וגורלה וגורלנו נשלבו יחדיו. ארץ שבמשך אלפיים שנים התפללו אליה דורות על דורות של יהודים. מכל מקום שבו היו, ליו בני העם היהודי את ירושלים. שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, חמישים וכמה שבועות בשנה, נשאו תפילה אל ארץ מכורתם. לפני מאה עשרים ושש שנים הגיע גל חדש של חולמים לארץ ישראל. והגל הזה הלך והתחזק, עד שלפני שישים שנים, הוקמה כאן המדינה שעליה חלמנו, ולה ציפינו כל כך הרבה שנים.

ארץ ישראל, למי שקרא תנ"ך, נמצאת בעיקר באזור יהודה ושומרון. כאן מתקיימים כמעט כל סיפורי התנ"ך. כאן מלך דויד, וכאן לחם שאול. כאן פעל אליהו, ורוב הנביאים שפעלו לפני חורבן ממלכת יהודה. לפני ארבעים ואחת שנים, לאחר מלחמה שהביאו על עצמם מדינות ערב שגבלו בישראל, נכבשו שטחים שהיוו את לב ליבה של ממלכות יהודה וישראל. הנהגת המדינה דאז, החליטה למנוע בריחה של תושבי הארץ, וכך נשארה בארץ התנ"ך אוכלוסיה ערבית-פלשתינאית גדולה. מאז ועד היום, תושבי הארץ הישנים נמצאים בקונפליקט עם התושבים העתיקים-חדשים. ארץ אהובה, הפכה לארץ של מאבק.

היו כאלו בציבור הישראלי שניסו לנתק את עם ישראל מארצו, על ידי קריעת הלב היהודי, מתוך הציבור הישראלי. אבל המשימה לא הצליחה. גם כיום, 73% מרגישים שארץ ישראל היא חלק מהתרבות שלהם. מטרתו של הבלוג היא לבדוק את המציאות המורכבת ביהודה ושומרון. כיצד נפתרים קונפליקטים, והאם יתכן פתרון אחר לסיכסוך ביהודה ושומרון.