הכותרת מוזרה, לא?! מי עובד פסלים בימינו? אולי במדינות עולם שלישי אבל לא במערב הנאור ובטוח שלא בישראל. אבל לא. אני דווקא מתכוון למדינות המערב וישראל בכלל זה ועל פסל האוסקר בפרט.
לפנות בוקר התקיים טקס הענקת פרסי האוסקר לסרטי הקולנוע הטובים ביותר. וגם אנחנו, מדינת ישראל כביכול, היינו מיוצגים בטקס על ידי הסרט 'ואלס עם באשיר' של הבמאי ארי פולמן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד קולנוע וראיתי חלק מהסרטים שהתמודדו על פרסי האקדמיה. עם זאת, אני לא מבין את התשוקה העזה לקבל את הפסל הזה עד כדי כך שמוכנים לעשות סרטים שיימצאו חן במקום לעשות סרטים טובים.
אני שוב מדבר סחור סחור. אז אומר את זה ישירות - בושה שהסרט ואלס עם באשיר מייצג את מדינת ישראל. סרט שהולך נגד המדינה, נגד צבא ההגנה לישראל, שמציג חלק מהאמת... והכל כדי למצוא חן בעיני אנשי האקדמיה - לא ראוי בעיני לשום התייחסות ובוודאי שלא לפסטיבל תקשורתי.
זו גם לא הפעם הראשונה שזה קורה. בשנה שעברה יוסי סידר היה זה שחשק בפסל. הסרט 'בופור' תיאר את הנסיגה מלבנון מזוית תבוסתנית וביקורתית. והנגע הזה לא מצוי רק בקולנוע. למשל הבחירה לשלוח לתחרות האורוויזיון שתי זמרות, יהודיה וערביה, הוא חלק מאותו המשחק.
אבל הצדק מנצח באיזה אופן. לא פולמן ולא סידר זכו בפסל. אחד הטוקבטיסטים כתב שהאמריקנים צוחקים על אנשים כמו ארי פולמן שמוכנים ללכלך על מדינתם למען הפסל. אני מסכים איתו. האמריקנים הם אחד מן העמים הכי פטריוטים בעולם. לא תמצאו שום סרט שמכפיש את ארצות הברית באף אחת מן הקטגוריות ובצדק. לכן, גם אין סיכוי לפולמנים ולסידרים למיניהם לנגוע בפסל.
יהיו כאלה שיגידו שאני כותב את הדברים לעיל כי אני איש ימין ולא מוכן לשמוע את השמאל. אבל לא. אני כותב את הדברים לעיל כי אני גאה להיות ישראלי, גאה להיות ציוני וגאה לאהוב את המדינה שלי. אני בטוח לחלוטין שהסרטים הללו (ואלס עם באשיר ובופור) נכתבו מתוך רצון עז לקבל הכרה בינלאומית ולהתחנחן ולא מתוך הרצון לעשות סרט טוב ועל כך אני מבקר אותם.
לסיכום, חבל מאוד שישנם אנשים שרואים את הפסל למול עיניהם במקום את הערכים.
לפנות בוקר התקיים טקס הענקת פרסי האוסקר לסרטי הקולנוע הטובים ביותר. וגם אנחנו, מדינת ישראל כביכול, היינו מיוצגים בטקס על ידי הסרט 'ואלס עם באשיר' של הבמאי ארי פולמן. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד קולנוע וראיתי חלק מהסרטים שהתמודדו על פרסי האקדמיה. עם זאת, אני לא מבין את התשוקה העזה לקבל את הפסל הזה עד כדי כך שמוכנים לעשות סרטים שיימצאו חן במקום לעשות סרטים טובים.
אני שוב מדבר סחור סחור. אז אומר את זה ישירות - בושה שהסרט ואלס עם באשיר מייצג את מדינת ישראל. סרט שהולך נגד המדינה, נגד צבא ההגנה לישראל, שמציג חלק מהאמת... והכל כדי למצוא חן בעיני אנשי האקדמיה - לא ראוי בעיני לשום התייחסות ובוודאי שלא לפסטיבל תקשורתי.
זו גם לא הפעם הראשונה שזה קורה. בשנה שעברה יוסי סידר היה זה שחשק בפסל. הסרט 'בופור' תיאר את הנסיגה מלבנון מזוית תבוסתנית וביקורתית. והנגע הזה לא מצוי רק בקולנוע. למשל הבחירה לשלוח לתחרות האורוויזיון שתי זמרות, יהודיה וערביה, הוא חלק מאותו המשחק.
אבל הצדק מנצח באיזה אופן. לא פולמן ולא סידר זכו בפסל. אחד הטוקבטיסטים כתב שהאמריקנים צוחקים על אנשים כמו ארי פולמן שמוכנים ללכלך על מדינתם למען הפסל. אני מסכים איתו. האמריקנים הם אחד מן העמים הכי פטריוטים בעולם. לא תמצאו שום סרט שמכפיש את ארצות הברית באף אחת מן הקטגוריות ובצדק. לכן, גם אין סיכוי לפולמנים ולסידרים למיניהם לנגוע בפסל.
יהיו כאלה שיגידו שאני כותב את הדברים לעיל כי אני איש ימין ולא מוכן לשמוע את השמאל. אבל לא. אני כותב את הדברים לעיל כי אני גאה להיות ישראלי, גאה להיות ציוני וגאה לאהוב את המדינה שלי. אני בטוח לחלוטין שהסרטים הללו (ואלס עם באשיר ובופור) נכתבו מתוך רצון עז לקבל הכרה בינלאומית ולהתחנחן ולא מתוך הרצון לעשות סרט טוב ועל כך אני מבקר אותם.
לסיכום, חבל מאוד שישנם אנשים שרואים את הפסל למול עיניהם במקום את הערכים.
פורסם לראשונה בבלוג "החיים שלנו בישראל": http://www.davidlifeinisrael.blogspot.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה